"כשמנגנים, זו הרגשה לגמרי אחרת"

ראיון עם המלחין יוסף ברדנשווילי, לרגל סדרת המפגשים העתידית "ברדנשווילי וחברים"

חזרה לרשימת הכתבות »

יוסף ברדנשווילי, מלחין פעיל מאז 1973, ניהל את המכללה למוסיקה בגיאורגיה בשנים 1986–1991, ושימש סגן שר התרבות באג'ריה (חבל ארץ אוטונומי בגיאורגיה) בשנים 1992–1994. עד כה הלחין אופרות ואופרת רוק ("האלטרנטיבה", 1976), יצירת רוק באלט (1981), סימפוניות, קונצ'רטי לפסנתר, לכינור, לחליל, לקלרנית ולגיטרה, קונצ'רטו כפול לפסנתר וצ'לו, מוסיקה קאמרית ומוסיקה ווקאלית, וכן יצירות לכלי סולו. הוא אף הלחין מוסיקה ל-35 סרטי קולנוע ולכ-45 הצגות תיאטרון.

מעט רקע

"נולדתי בגיאורגיה לפני 60 שנה. היום אני סבא ואבא. בהתחלה למדתי ציור. אבא שלי היה צייר, ואח שלי הוא אדריכל. אני, בגיל 13 התחלתי ללמוד מוסיקה. מאוד אהבתי ג'אז: לקחתי חצוצרה, ודרכה הגעתי למוסיקה קלאסית.

"אז למדתי. לימודים ארוכים: קונסרבטוריון, מכללה, אקדמיה ודוקטורט. משנת 1973 אני כבר מלחין מקצוען, כמו שאומרים. ב-1975 נכנסתי לאיגוד הקומפוזיטורים במדינה הסובייטית, קיבלתי כמה פרסים חשובים, ניהלתי את המכללה למוסיקה, הייתי סגן שר התרבות באג'ריה, והפקתי כמה פסטיבלים בינלאומיים והרבה תערוכות של ציירים חשובים.

"אני מלחין רב-תחומי, לא סוגר עניין אחד. אני מנסה לשלב בין הדברים וסגנונות. כתבתי ארבע אופרות, האחרונה שבהן היא "מסע אל תום האלף" עם ליברית של א.ב. יהושע, כתבתי גם אופרת רוק, רוק באלט, מוסיקה תזמורתית, מוסיקה קאמרית, ווקאלית, יצירות לכלי סולו... הלחנתי מוסיקה לקולנוע ולתיאטרון, שיתפתי פעולה עם במאים בולטים.

"שנים הייתי גם עסוק במוסיקה היהודית. בעיקרון, אני מלחין שתמיד בדרך החיפוש. אני מחפש את הרוח שיכולה לקחת את הבנאדם ולהעלות אותו לרמות אחרות. האקספרסיה של השפה ושל הג'סטות תמיד משתנה, ולי עדיין מעניין עם זה. ההתפתחות כמלחין היא הרי עניין פילוסופי. יש מלחינים שמתחילים בפיצוץ ואחר כך יש רק הדים של הפיצוץ הזה. אבל יש גם דוגמאות הפוכות. סטרווינסקי בגיל 73 מחק מה שהיה קודם, והתחיל לכתוב אחרת. מבחינה זו אני קצת דומה לו. "אישית, אני תמיד מנסה שיבינו. אומרים לי שמאזינים מזהים אותי על הצליל הראשון. זה מאוד-מאוד מחזיק אותי."

ישראל

"הגעתי לישראל ב-1995, אבל המשפחה שלי, ברדנוב, נמצאת כאן מאז 1922. חלק מהמשפחה המשיך אחר כך לארגנטינה ולברזיל. כשיצא שם 'חתונה מאוחרת', שהלחנתי לו את הפסקול, הם ראו את השם שלי והשתגעו, התחילו לחפש אותי ונוצר קשר. זה היה מרגש מאוד. אחד מבני המשפחה שנשארו פה, ארימהו ברדנוב, היה גיבור ישראל. כל הקצינים והאלופים יכירו אותו. אריאל שרון פעם אמר שהוא זוכר אותו, שהוא היה גיבור אמיתי.

"אנחנו היינו אמורים להגיע לכאן כבר קודם, ב-1973. הגיעו אז המון יהודים מגיאורגיה, אבל אבא שלי שמע שיש מלחמה, ואמר, 'אני כבר הייתי במלחמה. אני לא רוצה שהילדים שלי יראו אותה'. ואם אבא אמר, אבא אמר! אז נשארנו שם, עברו עוד עשרים שנה, ובסוף הגעתי. אחד האחרונים מהמשפחה שלי.

"למזלי, תוך זמן קצר מאוד נכנסתי לעולם התיאטרון הישראלי. זה קרה הודות לבמאי הגדול רוברט סטורואה. הודות לו הגעתי להלחין עבור ההצגה 'פעורי פה' של חנוך לוין בקאמרי. לא ידעתי אז מלה עברית, ובכל זאת.

"אחר כך התנתקתי מזה, היתה תקופה קשה עם ההורים, ועבדתי שנה במכולת. אז התחילו לחפש אותי, להזמין ממני יצירות, וככה יצא. היו הרבה ישראלים שעזרו לי אז מאוד, ובראשם המלחינים מנחם צור, ואחר כך ארי בן שבתאי, רון וידברג, דני יוהס, צבי אבני, גם המבקר חנוך רון, ועוד...

"אחר כך אורית פוגל, מנהלת תזמורת רעננה, הזמינה יצירה לדוד ד'אור. שיר על השלום. כתבתי יצירה-יצירה, 'ילדי אלוהים', שמאוד הצליחה. אז הייתי שלוש שנים מלחין הבית של התזמורת. ומשם השם שלי התחיל להתגלגל, והיו הזמנות אחרות, וכך עד היום. מוסיקה קאמרית, מוסיקה סימפונית. הלחנתי פסקולים לסרטים ומוסיקה להצגות. כשמבצעים מוסיקה שלך ואנשים שומעים, הם אולי חושבים שלאמן לא אכפת לשבת בבית כל היום ולכתוב למגירה, בלי ציפייה ותקווה שינגנו את המוסיקה. אבל זה לא נכון. לי חשוב שיבצעו את המוסיקה. בלי זה לחיים אין טעם... כי כשמנגנים זו הרגשה לגמרי אחרת, זה החיים!

"אני עושה מה שאני אוהב. מדי פעם בוכה שאין הזמנות, מדי פעם בוכה שיש יותר מדי הזמנות... אמנים אף פעם לא מרוצים בעצמם, וזה נראה לי בסדר."

סדרת הקונצרטים בבית הקונפדרציה

"בישראל יש מלחינים נהדרים. אין הרבה מדינות שיכולות להגיד את זה. את המוסיקה שלהם מנגנים בכל העולם. אבל הקהל הרחב לא כל כך מכיר אותם, וזה כואב לי. מלחין הרי תמיד צריך גם להגזים וגם להימצא מעט יותר קדימה, ולזה הקהל לא תמיד מסכים. הקהל הרי חושש מאוד ממלחינים או משפה מוסיקלית שהוא לא מכיר עדיין, אבל ברגע שנפגשים ושומעים את המלחין ואת המוסיקה שלו, פתאום נוצר קשר אחר. פתאום יש עניין.

"לסדרה בחרתי קודם כל מלחינים שמחפשים רוחניות במוסיקה. וכולם בעיני מלחינים מאוד-מאוד מעניינים – כל אחד והצליל האופייני לו, כל אחד והמבט שלו.

"אחרי מפגשים קודמים כאלה הופתעתי לגלות כמה תגובות היו, טלפונים, אימיילים... אז אפשר לקוות שיש משהו מהרעב הזה. שהסדרה הזו תצליח לעשות משהו.

"ואם לא, אולי נופתע לרעה, וגם זה טוב. הרי כל החיים היו נפילות, הצלחות, נפילות, הצלחות.... גם מנפילות יוצאים דברים מעניינים מאוד... לא?"

***

אורחי הסדרה

"פרץ אליהו הוא מדגאסטן. אמן רציני מאוד. הוא כתב מחקר על המוסיקה של היהודים הפרסים מהקווקז, והוא מומחה למוסיקת עמי המזרח התיכון. הוא מכיר את המוסיקה הזו לעומק, וגידל גם בן שהוא היום נגן הקמנצ'ה הכי טוב בארץ. הוא בעצמו מנגן בכלים מזרחיים עממיים, ולדעתו יש במוסיקה המזרחית כוח ענק להתפתחות. פרץ אליהו חי את המסורת המוסיקלית העתיקה לא רק כתיאוריה, אלא גם הלכה למעשה. הוא תמיד מנסה לשמור על חיבור לרגש הבראשיתי של הדבר, לא להפוך את המוסיקה לעיסוק אינטלקטואלי. הוא משקיע את הנפש בכל יצירה ויצירה. אני מכיר אותו מאז 1980, והמעבר שלו מהמוסיקה המערבית למזרחית היה בשבילי הפתעה. עכשיו אני מבין מה הוא עשה ומה הוא עושה, וזה פשוט מדהים. פשוט מתנה."

"איתן שטיינברג, כאמן, עבר בכל הסגנונות של המוסיקה. הוא משתמש ביופי של התנועה, ביופי של הג'סטה, ובסגנונות של מוסיקה עכשווית ועממית. ומה שהוא עושה זה פשוט יופי. עם המורים שלו נמנים המלחינים מרק קופיטמן, ריצ'רד פלסיאנו, לוצ'יאנו בריו ופרנקו דונטוני. הוא חובק בכתיבתו רבדים רבים וסגנונות מגוונים, ויש לו עולם תרבותי רחב אופקים ועמוק שורשים. אגב, הוא גם נשוי לדמות ידועה: אשתו היא הזמרת והסופרת אתי בן זקן."

"בני יוסופוב הגיע לארץ בשנת 1989. הוא מהדמויות המרכזיות במוסיקה הישראלית. הוא גם מאוד מבוקש בחו"ל, והנגנים הגדולים מזמינים ממנו יצירות. הוא מצרף ברוב כישרון אלמנטים יהודיים – מהם שהביא עמו ממחוז הולדתו, טג'יקיסטן, ומהם שרכש בשנותיו בישראל – ואלמנטים מתרבויות העולם, חדשות ועתיקות. יש בכתיבה שלו עומק יוצא מן הכלל. זו כתיבה רב-ממדית, וירטואוזית מאוד."

"בטי אוליברו היא מהמלחינים הגדולים שיש לנו בארץ. היא ממשפחה מסלוניקי, מיוון. היא למדה בישראל ובארצות הברית – באוניברסיטת ייל ובטנגלווד. במשך שנים היא היתה גם תלמידה ואסיסטנטית של לוצ'יאנו בריו באיטליה. היא בחרה לחזור לארץ אחרי הצלחה מרשימה בארצות הברית ובאירופה. כמלחינה, היא משלבת שפה עכשווית עם זיקה ברורה לשורשים יהודיים, מוסיקליים ותיאולוגיים. מלחינה מבריקה."